אנחנו יודעים אנגלית, אז למה קשה לנו לדבר אותה?
האם שאלתם את עצמכם פעם למה לאנשים שעובדים, קוראים וכותבים באנגלית – קשה לדבר באנגלית? ולמה כשאומרים לנו שצריך "פשוט להתחיל לדבר" – זה לא עובד?
חוסר המסוגלות לדבר באנגלית, למרות שסביבת העבודה מתנהלת רובה באנגלית, הוא משהו שרבים מאיתנו – הייטקיסטים ואנשי עסקים ישראליים – מתמודדים עמו על בסיס יומיומי. כאשר אנחנו מעורבים בשיחה שמתקיימת בעברית אנחנו נותנים הכל – שואלים שאלות, מעלים רעיונות ולוקחים חלק פעיל בהתרחשויות.
אבל, כשהשיחה עוברת לאנגלית – במהלך פגישת עבודה עם הצוות מחו"ל, בעבודה מול לקוחות ובשלל סיטואציות נוספות – אנחנו משתתקים ומצמצמים את ההשתתפות שלנו למינימום ההכרחי. אנחנו נמנעים מלפרט את הרעיונות שלנו, מקווים שיתעלמו מהקיום שלנו בחדר ומעדיפים להשאיר את האינטראקציות למיילים שאותם נוכל לנסח בעזרת גוגל טרנסלייט.
אם ניירות רק יכלו לדבר…
על הנייר, אנחנו יודעים אנגלית. יש לנו תעודת בגרות, תואר שדורש שליטה באנגלית וקורות חיים שכתוב בהם "אנגלית ברמה גבוהה", אפילו "אנגלית ברמת שפת אם".
אבל בכל פעם שצריך לנהל שיחה באנגלית, אנחנו מתחבאים מאחורי טקסטים שהכנו מראש. אנחנו נמצאים במצב של בלבול מתמיד: אם אני יודע אנגלית, קורא על בסיס יום – יומי מיילים וחומר מקצועי באנגלית ומצליח להגיב על אותם מיילים, איך זה יכול להיות שאני לא מעיז לפתוח את הפה כשאני רוצה לדבר באנגלית? לאן נעלם כל הביטחון העצמי שלי? איפה מתחבא אוצר המילים שהשקעתי כל כך בלימוד שלו?
מה שעוצר אותנו ומונע מאיתנו לדבר גם כשיש לנו רעיונות שלכל הצוות שווה לשמוע, הוא העניין הבא: אנחנו רוצים לדבר אנגלית בצורה מושלמת. אפילו שאם נהיה כנים, בעברית אנחנו מרשים לעצמנו להשתמש בשפה מדוברת. אנחנו מרשים לעצמנו לעשות טעויות בלי לחשוב עליהן בכלל כי אנחנו יודעים שיבינו אותנו ושזה מה שחשוב. למשל, אם היו שואלים אתכם: "מה אתה עושה מחר בבוקר?"
סביר להניח שהייתם עונים משהו כמו: "מחר אני הולך לעבודה, עובד על הפרויקט החדש, אוסף את הילדים מהגן וחוזר הביתה ב-6…". אנחנו מדברים בצורה הזאת, למרות שלפי העברית התקנית, אמורים להשתמש בצורת העתיד של הפעלים הללו ("אלך", "אעבוד", "אאסוף" ו"אחזור").
לשחק לפי החוקים
כשאנחנו מגיעים לאנגלית, לעיתים יש לנו את המשפט שאנחנו רוצים להגיד מנוסח בראש, אבל אנחנו מתלבטים האם צריך להוסיף "ing" לפועל שלנו. ההתלבטות גורמת לנו לאבד את הביטחון ולא לומר את המשפט בכלל.
אנחנו לא בטוחים האם לומר: "I did this" or " I did that". אנחנו לא רוצים לחשוף את החולשות שלנו לעיניי כל ושהקולגות או המעסיקים שלנו יפקפקו בקורות החיים שלנו, שם הצהרנו כי אנחנו שולטים באנגלית. אנחנו נמנעים מ-small talk עם חברי הצוות מחו"ל ומפספסים את הפוטנציאל להכיר אותם לעומק. אנחנו מקצרים את השיתוף ב-daily ו-weekly לכמה משפטים קצרים ומתחבאים מאחורי טקסטים שהכנו מראש בעזרת Google Translate ו- Grammarly. אנחנו חרדים מהאפשרות שמישהו ישאל אותנו שאלה אליה לא התכוננו מראש.
אנחנו כובלים את עצמנו לחוקים שלימדו אותנו בבית הספר ולא מוכנים לדבר אנגלית כי אנחנו לא זוכרים אותם בעל פה. בדרך הזו אנחנו מונעים מעצמנו את ההזדמנות להתבטא. אנחנו מונעים מעצמנו את ההזדמנות להרגיש את האנגלית על השפתיים שלנו. בפועל, כשאנחנו מונעים מעצמנו את ההזדמנות לטעות, אנחנו בעצם מונעים מעצמנו את האפשרות ללמוד מאותן טעויות ולהשתפר.
אז איך הגענו למצב הזה?
האמת היא שזאת לא אשמתנו. ככה המערכת בנויה. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לנווט בה בעזרת הכלים שניתנו לנו כשלמדנו שפה בגיל מאוחר. ככה לימדו אותנו בבית הספר, בקורס האנגלית שלקחנו לקראת התואר ובקורס לאנגלית עסקית שלקחנו אחרי התואר כשרצינו להיות רלוונטיים לעולם העבודה. מערכת החינוך גרמה לנו להאמין ש-"present progressive" ו-"adverb" חשובים יותר מהיכולת להעביר מסר באנגלית. במקום שהמורה תעודד אותנו על כל משפט שאמרנו, היא עצרה ותיקנה אותנו. היא הורידה לנו נקודות וביקרה אותנו על כך שלא קיבלנו ציון 100. היא גרמה לנו לחשוב שבחירת המילים והעמידה בחוקי השפה הנוקשים חשובה יותר מהיכולת להתבטא בחופשיות.
מה התוצאה של כל זה, אתם שואלים? שיתוק מוחלט. לא פיתחנו את היכולת שלנו לבטא את עצמנו באנגלית ולהיות נוכחים בסיטואציה. אנחנו לא באמת יכולים לקדם את הרעיונות שלנו אם אנחנו מפחדים להביע אותם. קשה לפתח קשרים עסקיים וחברתיים אם אנחנו לא מצליחים לשתף את האנשים מסביבנו במה שעשינו בסוף השבוע. אם לא נדבר, נמנע מעצמנו מימוש עצמי ב 100%.
לוותר על השאיפה לשלמות
אנחנו צריכים להתמקד במסר אותו אנחנו מעוניינים להעביר. עלינו לשנות את ההרגלים שהטמיעו בנו, תוך כדי וויתור על שליטה מושלמת בשפה, פשוט להתמקד בהתקדמות שלנו ולתת לעצמנו ציון של +1 בכל פעם.
בתור ילדים, לא פחדנו מטעויות כשרכשנו את שפת האם שלנו. שמענו את ההורים שלנו, הגננת והחברים מדברים והתחלנו לחקות אותם ולדבר על דברים פשוטים. הצבענו על חפצים וקראנו בשמם, השתמשנו במילים והרכבנו משפטים. הסתובבנו בבית והכרזנו בקול רם על הפעולות שעשינו: "אמא, אני הולך למטבח", או "אבא, אני לוקח מים". קיבלנו מחיאות כפיים על כל הברה. כשטעינו תיקנו אותנו ויותר מכך, חיזקו אותנו למרות שטעינו. סיגלנו לעצמנו הרגלים נכונים של רכישת שפה בלי שאף אחד הסביר לנו את התהליך שמתרחש מאחורי הלימוד. זה קרה אינסטנקטיבית.
הרי לא באמת ידענו מה זה "פיעל, פוּעל והתפעל" עד גיל העשרה. למדנו על בניינים ועל חלקי משפט כשכבר דיברנו את שפת האם שלנו באופן שוטף. זה גם לא כל כך עניין אותנו והספקנו לשכוח את כל זה אחרי בית הספר, יחד עם כל התופעות הקשורות בשפה שלא תורמות לנו בהעברת מסרים ביומיום. הרבה פעמים כשאנחנו מעוניינים ללמוד שפה, אנחנו הולכים למורים שמלמדים אותנו דקדוק. אנחנו אוגרים מילים באפליקציות ללימוד אוצר מילים ולא מצליחים להשתמש בהן. אנחנו לומדים אנגלית "כדי לדעת" ולא כדי להשתמש בה. מי שלומד שפה מבלי שהוא רוכש את היכולת לתקשר בעזרתה, דומה למי ששואף להיות טייס ואף פעם לא יעלה על מטוס אלא יסתפק בסרטונים, תרשימים וסימולציות טיסה.
בעברית, אנחנו לא תמיד אומרים משפטים תקינים מאה אחוז (ראיתם? גם המשפט הזה לא היה מאה אחוז). אנחנו גם לא מייחסים חשיבות רבה מדי להבדלים בין "לרכוב" או "לרכב", "כנסו" או "היכנסו" ו-"כן" או "כנה". אנחנו אומרים את המילים האלה – כל פעם בגרסה שונה – מבלי לחשוב על הצורה התקנית שלהן. את אותו הדבר אנחנו מסוגלים לעשות באנגלית, אם נצליח לשנות את נקודת המבט שלנו ונתעמת עם הפחדים שלנו. אבל אל תטעו; אנחנו לא אומרים לכם "פשוט תתחילו לדבר אנגלית בעבודה". זה לא עובד ככה.
לרכוש הרגלים נכונים
מה שצריך לעשות הוא קודם כל לדבר אנגלית עם עצמנו. להתחיל לייצר בתוך הראש מונולוג פנימי באנגלית, בדיוק כפי שאנחנו עושים בעברית מבלי לשים לכך לב ("וואי, איזה מעצבן הוא", "אמא'לה, זה היה ממש מפחיד", "איזה כיף שהיא ענתה להודעה שלי"). דרך ידידותית להתחיל לדבר עם עצמנו באנגלית היא להגיד בקול רם את הפעולות שאנחנו מבצעים, אחת אחרי השנייה, בזמן שאנחנו עושים דברים פשוטים ויום-יומיים כמו הכנת כוס קפה.
זה ייראה כך:
"…I'm going to the kitchen –> I'm opening the cabinet –> I'm taking a glass –> I'm putting it on the".
ומה נעשה אם לא יודעים או לא זוכרים איך אומרים "שיש" באנגלית? פשוט מאוד- נגיד את זה בעברית:
"שיש I'm taking a glass and I'm putting it on the". ההרגל הזה של אמירת המשפט באנגלית והשלמה של מה שאנחנו לא יודעים בעברית אולי נראה מוזר, אבל הוא עוזר לשמור על שטף הדיבור ולחזור לאנגלית בשביל לומר את המשפט הבא. עדיף להגיד משפט שכמעט כולו באנגלית מאשר לא להגיד את המשפט בכלל, נכון? כמו שעדיף להגיש קורות חיים לעבודה מסוימת מאשר לא לנסות להתקבל אליה בכלל.
רוצים לדעת עוד על השיטה שלנו? צפו בסרטון ההדרכה החינמי שלנו.
חושבים שהתוכנית מתאימה עבורכם? קבעו שיחת התאמה עם אחד המאמנים או המאמנות שלנו.